החלטה בתיק ע"ח 16441-06-12

ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופטת גרבי), בתיק בפ"ת 1606-03-12, מיום 16.5.12, לפיה הורה בית משפט קמא על פסילתו של העורר מהחזקת רישיון נהיגה, עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. 

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, ונסיעה לאחור לפי סעיף 65(1) לתקנות התעבורה, בכך שבתאריך 7.11.11 נהג העורר באוטובוס בחניון אגד בבאר שבע, כשהוא נוסע לאחור ללא מכוון, ופגע עם חלקו האחורי של האוטובוס בהולך רגל שהיה במקום, וגרם למותו.

הראיות לכאורה אינן במחלוקת.

סעיף 46ב לפקודת התעבורה, קובע חזקת מסוכנות בנסיבות בהן הוגש כתב אישום, בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם.

בית משפט קמא ציין בהחלטתו נשוא הערר, כי העורר נהג ברשלנות בכך שנסע לאחור, ללא מכוון, למרות שידע שבשל מבנה האוטובוס נוצר שטח מת ללא שדה ראייה, ולכן מוטלת עליו חובת זהירות מוגברת. העורר ביצע את הסריקה הנדרשת סביב האוטובוס, על מנת לוודא שאין אדם לאחור, בטרם עלה לאוטובוס, אולם הודה כי ייתכן וחלפו 5-6 דקות מרגע הסריקה ועד שהחל בנסיעה אחורנית, ולא שלל את העובדה שנסע לאחור מרחק של למעלה מ-30 מטר. בנוסף, העורר החנה את האוטובוס עם החזית לפנים החניה, ולא החוצה, מה שהצריך נסיעה ארוכה אחורה על מנת להסתובב. כל אלה הן התנהגויות רשלניות.

בית משפט קמא התייחס לשיהוי בו הוגש כתב האישום, חודש וחצי לאחר שהסתיימה הפסילה המנהלית, ורישיון הנהיגה הוחזר לעורר, וקבע כי אין העורר יכול להיבנות מהתקופה הקצרה בה הושב לו רישיון הנהיגה, ויש ליתן עדיפות לאינטרס הציבורי שבהרחקה מהכביש עד תום ההליכים, לנהג שגרם למוות בתאונה. בית משפט קמא ציטט את האמור בבש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל, לפיו לשיהוי בהשלמת החקירה והגשת כתב אישום, יכול שיהיה משקל במקרי גבול בלבד.

אשר לאי הסתייעות במכוון, ציין בית משפט קמא, כי על פי הפסיקה, השאלה אם קיימת חובה לכך, צריכה להיחתך על ידי הסכנה הצפויה בנסיבות אותו מקרה. בשלב זה קבע בית משפט, כי הראיות לכאורה מקימות את חזקת המסוכנות, במידה המצדיקה פסילה.

בית משפט קמא דחה גם את העתירה החילופית לסיווג הפסילה, מאחר והדיון בתיק העיקרי היה קבוע למועד קרוב.

ב"כ העורר מלין על ההחלטה, וחוזר על טענת השיהוי. בנוסף, מצביע על עברו התעבורתי של העורר שאינו מכביד. לעניין נסיבות העבירה, טען ב"כ העורר, כי העורר החנה את האוטובוס בחניון של התחנה המרכזית, מקום האמור להיות סטרילי, והמנוח שהיה נהג אוטובוס בעצמו, ידע כי נהגי אוטובוס אינם נעזרים במכוון, והיה כבד שמיעה. מאחר והעורר החנה את האוטובוס כפי שמחנים כל נהגי האוטובוס, דהיינו, לא חרג מהנורמה המקובלת במקום העבודה, לא ניתן לקבוע שהתרשל. ב"כ העורר גם מלין על סירוב בית משפט קמא לסווג את הפסילה, לנהוג על מונית. לטענתו, מאז התאונה, ובהעדר רישיון, השתנה מסלול חייו של העורר באופן קיצוני, בהיותו מנוע מלעבוד במקצוע היחיד שידוע לו. על כן, ונוכח דחיית המשך הדיון לספטמבר, מדובר בפגיעה מהותית בזכויותיו, שכן בסופו של דבר, יהיה פסול לנהיגה, לפחות שנה.

ב"כ המשיבה מתנגדת לקבלת הערר, מטעמי בית משפט קמא. היא מדמה את נהיגתו של העורר לנהיגה בעיניים קשורות, ומדגישה את אורכה של הנסיעה באופן זה. לטענתה, אם נתקל העורר בבעיה, היה עליו לבקש ממישהו שיכוון אותו, ולא לנסוע לאחור.

דיון

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

סעיף 46ב לפקודת התעבורה מורה על פסילת רישיון הנהיגה עד תום ההליכים, של נהג שהוגש נגדו כתב אישום בעבירה שגרמה לתאונת דרכים בה נהרג אדם, אלא אם שוכנע מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור.

ב"כ העורר מטיל יהבו על הנוהג בחניון אגד שלא להעזר במכוון, והעדרו של  מכוון במקום. לטענתו, העורר לא חרג מסטנדרט ההתנהגות הרגיל והמקובל במקום עבודתו, ואין מקום להעניש אותו על מחדלי אגד, אשר לא דאגה להעסקת מכוון במקום.

עיינתי בפרוטוקול דיון ההוכחות שהתנהל בפני כב' השופט אופיר. מהראיות עולה שהעורר החנה את רכבו במקום החניה עם פני האוטובוס אחורה, בניגוד למקובל, מה שאילץ אותו, עת ביקש לצאת ממקום החניה, לנסוע אחורה דרך ארוכה, על מנת לסובב את האוטובוס, כדי שפניו יהיו קדימה. בנוסף, העורר התחיל בנסיעה אחורנית, רק בחלוף 5 דקות לפחות, מתום הסריקה שביצע מסביב לאוטובוס, כנדרש בטרם נסיעה אחורה.

החלטות אלה שקיבל העורר, הביאו אותו לנהוג באוטובוס לאורך לפחות 30 מטר, כאילו היו עיניו  עצומות. יתכן שראוי להחזיק מכוון בשכר בחניון אגד, ולכך יתייחס בית משפט קמא, אם ימצא לנכון, בהליך העיקרי. אולם ברי כי גם בהעדר מכוון בשכר, ניתן היה למנוע את התאונה, ולבטח לא ניתן לקבל כעומדת ברף הזהירות הנדרש, נסיעה אחורנית לאורך 30 מטר, מבלי לבדוק בסמוך ליציאה לדרך, האם לא עומד אדם בדרכו של האוטובוס. מיותר לומר כי אם סבר העורר שבשום אופן לא יוכל למנוע דריסתו של אדם, אסור היה לו לנסוע אחורה.

אוסיף בהקשר זה, כי מהראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, עולה, כי המנוח עמד באחד ממקומות החניה הפנויים (לרוע מזלו, המקום הפנוי בו ביקש העורר לעשות את הרוורס לצורך סיבוב הרכב קדימה), מספר דקות לפני שרכב העורר הגיע לשם, ושוחח בטלפון. משמע, לו היה העורר מבצע את הבדיקה מיד בסמוך לתחילת הנסיעה אחורנית, יכול היה למנוע את התאונה.

טענותיו של ב"כ העורר לעניין חרשותו של המנוח, תמוהות בעיני, אלא אם כן בידיו ראיות שטרם הוצגו. מראיות התביעה לא עולה מסקנה כזו. המנוח היה עסוק בשיחת טלפון עם הסדרן, וכדי להטיב ולשמוע הסתובב עם גבו למגרש החניה, ואף רכן מעט קדימה, כמתואר על ידי עד הראיה. מאחר ומדובר בחניון אוטובוסים סביר שלא שורר שם שקט מוחלט, ועל כן העובדה שהמנוח היה צריך להתאמץ כדי לשמוע את דברי הסדרן בטלפון, אינה מעידה על כך שהיה חירש.

לפיכך, לא שוכנעתי כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור.